יום בחיי עובדת סוציאלית/ עינב ריבניק, עו”ס לחוק הנוער
זה היה היום שהיה…
מתעוררת לעוד יום שגרתי במשרד. ביומן שלי כתוב לו”ז מפורט של פגישות עם פונים. אז כתוב.
אני תמיד יודעת איך היום שלי מתחיל, אבל לרוב לא יודעת איך הוא מסתיים.
08:00 – מגיעה למשרד, מרתיחה מים לקפה. בשעה 08:30 אמורה להגיע אליי אם עצמאית לשלושה ילדים בסוגיית הסידור החוץ ביתי של בנה בן ה-13 לפנימייה.
08:10 – טלפון מיועצת ביה”ס, היא מדווחת לי שהתלמידה ל’ לא מגיעה לביה”ס מאז שיצאנו לפגרת הקורונה. ארבעה חודשים ועוד חמישה ימים, אבל מי סופר? לתלמידה ל’ עוד שני אחים אשר שלושתם סובלים מהזנחה קשה; שלושה ילדים קטנים שלא מכירים משהו אחר מלבד בדידות ועזובה. היועצת מספרת שאתמול המחנכת הייתה אצלם בביקור בית וחזרה פשוט מזועזעת. אני שואלת מה קרה, והיא עונה שהבית היה נראה זוועה, לכלוך ובלגן בכל עבר, ילדים רעבים “ללא שמחת חיים”. היועצת שואלת אותי: נו, אז מה אתם מתכוונים לעשות עם הילדים הללו, מה עוד צריך לקרות??
עוד לא הספקתי לענות לה ולפתע אני שומעת את השומר בחוץ מתווכח עם הפונה שהוזמנה אליי ל-8:30. היא איחרה, והוא מבקש ממנה להמתין, אבל היא לחוצה וכנראה גם עצבנית כי עבר עליה בוקר קשה ולכן היא מרימה את הקול ונראה שאם לא הייתי ממהרת להרגיע את הרוחות מי היה יודע לאן זה יתפתח.
בשעה 9:30 אני עוברת על המיילים. אוסף של דיווחים ליתר דיוק. חלק קטן מהם ניתן לדחות מעט ולקרוא מאוחר יותר ואילו חלק לא מבוטל תופס את עיניי ומחייב את התערבותי המיידית מתוקף חוק ‘חובת הדיווח’. אני קוראת על ילדים שסובלים מהזנחה קשה, מאלימות על כל רבדיה, מפגיעות מיניות בתוך המשפחה ועוד סיפורים שהלב מתקשה להכיל.
10:00 – אני יוצאת לביקור בית אצל עולים חדשים שעלו ארצה לפני מספר שנים אבל עדיין לא הצליחו להתערות בחדרה. הבית אומנם מסודר, אבל דל מאוד. בחדר השינה ישנים שלושה ילדים, שניים מהם במיטת יחיד אחת קטנה במידותיה, ואילו הילדה בת החמש ישנה עדיין בלול. עוד לא הספקתי לעכל, ובחדר ההורים אני קולטת שיש רק מזרן על הריצפה וזהו. זה הפריט היחיד שיש בחדר. האמא עדיין לא מצאה עבודה, הבעל עובד בניקיון אבל זה לא מספיק. הם מספרים לי שהם לא זכאים לקיצבה מהביטוח הלאומי, ושהמשכורת פשוט לא מספיקה. בביה”ס לא שילמו כלל, ל”מי חדרה” יש חוב עצום ואת החשמל הם מטעינים כל פעם בסכום כסף שמזדמן להם. “פעם ב-100 שקלים, ואם יש מזל, ביותר..”. אני שואלת את עצמי במה לעזור להם? איך מתחילים לתעדף ולמפות צרכים?
11:00 – מגיעה למשרד ומגלה שממתינות לי מיליון הודעות מפונים שחיפשו אותי בטירוף. אחת מחכה לדוח לעמידר, אחרת לדוח לוועדת הנחות במיסי עירייה והאחרת פשוט רוצה שיחה עם עו”ס כי היא מרגישה שהיא נחנקת.
אני מחליטה שזהו, הפעם אני מנהלת את הלו”ז שלי ולא להיפך, ומתיישבת לכתוב תסקיר בעניין קטין שבכוונתי לפנות בעניינו לבית המשפט לנוער. מדובר בקטין בסיכון גבוה להתפתחותו התקינה, מהורים שמסיבות שאינן ברורות לי נלחמים במערכת במקום להילחם על בנם. אני אמורה לסיים לכתוב את התסקיר ולהגישו עוד היום.
12:00 – מקבלת טלפון מאישה המדווחת על אירוע אלימות כלפיה מצד בעלה. היא מבוהלת. גם אני. היא מבקשת עזרה, לא יודעת איזו, אבל מתארת חרדה עצומה. לאן תלך? מה תעשה? גם הילדים היו עדים אתמול לאלימות. הייתה התפרצות קשה, זריקת חפצים, סימנים על הגוף. “אבל הילדים לא חטפו” היא אומרת. “לקחתי אותם לחדר. הם רק שמעו…”
אני מנסה רגע לעכל. היא מספרת שאמר לה שאין לו מה להפסיד. הוא עוקב אחריה, מתחקר את הילדים לאן היא הולכת ועם מי דיברה.
אני לוקחת לעצמי שנייה ורבע ומציעה לה לבוא למשרד. כן עכשיו. כן לעזוב הכל.
13:00 – אחרי השיחה עם האישה, עולה איתה על מונית, אוספים את הילדים מביה”ס, עוברים בבית ולוקחים כמה שיותר בגדים ואורזים. אין זמן. נוסעים למקלט (לנשים מוכות).
15:00 – חזרה בחדרה. נזכרת שצריך להגיש את התסקיר. עולה למשרד ובדרך ממתינה לי פונה ששכחתי שקבעתי עימה פגישה. יושבת איתה לפגישה חפוזה ותוך כדי מקבלת הודעה מראש הצוות שלי שאמא של נערה בת 15 מדווחת שהבת נמצאת במצב נפשי מעורער, שורטת וחותכת את עצמה. הנערה מסרבת ללכת להיבדק אצל פסיכיאטר, אני נדרשת לקבל החלטה כאן ועכשיו.
15:30 – מוציאה צו הבאה לבדיקה פסיכיאטרית. טלפונים, עניינים אחרונים לטיפול במקרה. מיילים, טלפונים ו… מגלה שהיום אני כוננית.
