עדכונים חמים
כולנו יחד באותו הטנק

כולנו יחד באותו הטנק

השקט והשלווה הצלולה של יום הכיפורים במוצב החרמון הופרו במפתיע בקול נפץ אדיר. זו נקודת המפנה ב”שעת נעילה”, סדרה שמספרת מחדש את סיפורם של החיילים בשטח במלחמת יום הכיפורים. אבל לא רק מלחמה ידענו מול אויבים בגבולות, אלא גם מלחמה ביחסים בינינו.

עומק השסעים החברתיים שהיו אז בישראל, מדינה צעירה בת 25, הלכו וגברו, אלא שאם היה נדמה למישהו שככל שהמדינה תתבגר היא תתגבר, אז טעות בידו. אין כל שונה בחברה הישראלית של ימינו. כלום לא נלמד. הפילוג הקצין. ואם לא די בסכסוכים ומריבות אין-קץ, אז בחודשים האחרונים משבר הקורונה החריף את הקרע ביחסים בחברה, והעלה שאלות אמיתיות לגבי היכולת של ציבורים שונים להמשיך להתקיים זה לצד זה כחלק ממדינה אחת.

טרם הגענו לקצה. יש עוד מקום להתרחק. האגו מתעצם בגידול מעריכי מיום ליום וממשבר למשבר מרחיק אותנו פנימית וחיצונית. בקצב הנוכחי המוגבר עוד נתחלק לחברות ולמגזרים קטנים יותר, למושבות ולשבטים, לחמולות ולקהילות מצומצמות. הגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים לחיות זה עם זה. אנחנו עוד מחייכים זה לזה, שומרים על איפוק, אבל בכל אחד מבעבעת דחייה מהזולת, שלא לומר שנאה, מי יותר ומי פחות.

אנחנו אפילו לא מודעים לריחוק הגדול בינינו, לקשר הקלוקל, לתלות ההדדית שנשברה. זה לא בראש מעייננו. כל אחד טרוד בנוחיות שלו, בדאגה לעצמו בלבד, עסוק בהטבת התנאים שלו ככל האפשר. מדינת ישראל? החברה הישראלית? היום כאן, מחר שם. וככה מחלחלת ברבים הרגשה של חוסר אכפתיות לרעיון המשותף שנקרא “עם ישראל”.

לא בדיוק טעינו בדרך, פשוט לא טיפלנו בייחודיות שיש בנו. בכל עם, בכל מחוז שבעולם, אנשים מרגישים קרבה זה לזה. אצלנו בישראל, כמו שאומרים בגיחוך של אמת, כל יהודי בונה שני בתי כנסת: אחד כדי להתפלל בו, והשני כדי שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם. אחד לאהוב ושני לשנוא.

גם המשפחתיות היהודית היא מזויפת. לעת עתה נראה שיש קשר משפחתי הדוק, אבל ככל שהאגו יגדל וכל אחד ידאג רק לעצמו יותר ויותר, כך תתפורר המשפחה ותתגלה בה שנאה נוראית. כמו הציור העגום של הנביאים על החברה שתתנוון: “נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באימה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו”.

הקרע העמוק שמתגלה בימינו ועתיד להיפער עוד יותר, לא התחיל במלחמת יום הכיפורים, גם לא בימי חורבן הבית. הוא התחיל בבבל העתיקה, במסופוטמיה, ליד עיראק של ימינו. האגואיזם האנושי פרץ אז, ואותם אנשים מכל עם ואומה שהיצר התגלה בהם בצורה מוגברת, הרגישו מצד אחד דחייה עצומה מכל אדם, ומצד שני שאי-אפשר להמשיך לחיות עם כל השנאה הזאת.

באותה עת יצא אברהם אבינו לספר לבבלים על תופעת האגו המתגבר ועל השיטה לאזן אותו. רוב הבבלים שהאגואיזם עוד לא שרף בהם אמרו: “עזבו אותנו, אנחנו פותחים את הבסטה שלנו בשוק ליד החידקל וזהו”. אבל אלה שהשנאה בערה בעצמותיהם, שידעו שהם לא מסוגלים להסתדר עם האחרים ובכל זאת רצו מאוד להשכין שלום בית, התקבצו סביבו. “אנחנו איתך” אמרו לו, צמאים למוצא פיו. ואברהם הביט בפניהם של קומץ הבבלים, זיהה את ההתפתחות הרגשית שבהם, את הכוח השלילי שיקד מעיניהם, והסביר להם למה הם רוצים לאכול זה את זה.

הוא הרכיב אותם כקבוצה, ומהם נוסד עם ישראל של ימינו. גוף של אנשים מפותחים, אגואיסטים, חכמים ונבונים מספיק כדי לזהות שיש גורם רע שמפריד ביניהם, אגו שגורם להם רע, שמעורר בהם מחשבות אינסופיות של שנאה. נקודה קטנה נצצה בליבם. משום מקום דחקה בהם להתחבר ולהיות אחד.

ואברהם היה שם איתם, עודד אותם להתחבר יותר, לכסות באהבה את הפשעים שמתגלים ביניהם. הוא דחק בהם לאהוב, ציווה ממש, כי בחיבור ההדדי ביניהם, באחדות הלבבות הם מעוררים כוח חיובי כנגד הכוח השלילי. ובתפר בין שני הכוחות, שם ממש, מתגלים חיים רוחניים, חיים שלמים ונצחיים.

חכמת הקבלה מסבירה שהכוח השלילי לא נועד רק לפלג ולסכסך, להרחיק כל אחד לעולמו הצר. אלא הדחייה, השנאה, הבירורים והספקות ביחס לזולת, נועדו לסייע לאדם להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלו, הם עזר כנגדו. האגו כל הזמן עולה על גדותיו, והאדם נדרש לשוט על פניו, בסירה המורכבת מלבבות הזולת.

וכמו הורה שמבקש את טובת בנו, כמו מורה שתובע מתלמידו, כך הטבע המשיך לפתח בעם ישראל את האגואיזם, דחה אותם יותר זה מזה – במטרה אחת: שירצו לצאת ממנו ולהתעלות על פניו, שירצו להתלכד, כי בחיבור ההדדי יש כוח הצלה.

ושוב היהודים הכירו ברע במצרים, סביב הר סיני, בארבעים שנות הליכה במדבר, בכניסה לארץ ישראל, במלחמות ובכיבושים – מתעלים מעל האגו ומתחילים שלב חדש של קשר. בונים מהשרידים ושוב שוברים. שיא השיאים היה בחורבן בית שני, אז כידוע, הבית חרב, שנאת החינם ניצחה, הקשרים נקרעו באחת, ויצאנו לאלפיים שנות גלות. עשרת השבטים נטמעו בין העמים, מחצית מהנותרים חיים היום באמריקה, עסוקים שם בבחירות שייטיבו את חייהם. שיעור מסוים נודד בין ארצות אירופה או מסתגר שם בקהילות, ושארית הפליטה חיים בישראל, מעדיפים לשקוע בתרדמה. איש איש במגזר שלו.

הפרק הבא של הסיפור חוזר לתהליך הכרת הרע, להבנה שטבענו אגואיסטי וגס, ש”יצר האדם רע מנעוריו”. וזה חלק מתפקידיה של הקורונה: להרחיק בינינו, לשמר אותנו בסגר ובשמירה של שני מטרים זה מזה. הקורונה, שליחת הטבע, רק מאירה על הריחוק האמיתי שקיים בינינו. מטילה זרקור על מקום הבחירה החופשית שלנו, כמו שישבנו אצל אברהם באוהל או כשיצאנו עם משה ממצרים, וכאן הבחירה שלנו להכיר ברע, לבחור בטוב, להתלכד לרצון אחד, לחוש כחלקיקים שונים של גוף אחד – בלי לבטל אף דעה והרהור, וכך להתקרב לחיבוק אחד, לדבקות.

התהליך הזה מורכב ודורש תהליך חינוכי של החברה, מערכות על מערכות, שיעזרו לנו להיות מודעים למצבנו, מכירים את טבענו בלי שום פשרה, ובעיקר לומדים איך לאהוב, איך להיות עם אחד למרות השוני שמבדיל בינינו. זה יתחיל בלימוד והסברה, יחלחל לרגש ולהבנה, יתהווה למחשבה משותפת, שתינעל כדרישה ותפילה: שנחזור להיות משפחה.

 

הרב ד”ר מיכאל לייטמן מעביר שיעורי קבלה בערוץ 96 (HOT) ובאתר “קבלה לעם kab.co.il –  “

למפגש מבוא בחכמת הקבלה צרו קשר: 1-700-509-209 או במייל info@kab.co.il.

קבלת תוכן איכותי ישירות לנייד. איך מצטרפים?

  • הוסיפו את המספר 051-5108032 לאנשי הקשר.
  • שלחו לנו את שמכם בהודעת ווטסאפ (לא סמס).
  • מזל טוב! בקרוב תתחילו לקבל תכנים מרתקים.

השארת תגובה

אין שנאה חד צדדית!

השבוע, בעקבות תהפוכות הפוליטיקה הישראלית, כאשר חוסר האמון הפך לנוכח קבוע בקואליציה, החשדנות והעויינות מרקיעות

המשך קריאה »

אם ירצה השם

תקופה מלאת אתגרים זו, תקופת הקורונה, ועדיין לא הסתיימה. הדיבורים על האופק הקרוב להשגת חיסון

המשך קריאה »
גלילה לראש העמוד
small_c_popup.png

פרסום לעסק שלכם
כל עסק צריך
מבט מקומי

דילוג לתוכן