עדכונים חמים
והעיקר לא לפחד כלל…

והעיקר לא לפחד כלל…

והעיקר לא לפחד כלל…

התורה מצווה את בני ישראל שלא לפחוד מעמי כנען (דברים ז’, י”ז-י”ח): “כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם…”. בהמשך הפסוקים התורה חוזרת על ציווי זה באומרה (שם כ”א): “לא תערוץ מפניהם”.

התורה אינה מתעלמת מכוחם ומעוצמתם של עמים אלו: “גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם, בני ענקים”. למרות מציאות זו מצווה התורה לא להתיירא מפניהם.

נשאלת שאלה: כיצד ניתן להתגבר על הפחד במצבים כה קשים ומסוכנים? והרי התגובה האנושית הטבעית למראה עוצמה צבאית היא תחושת פחד. ואם כן, כיצד ניתן לצוות שלא להתיירא מהם?

שאלה עקרונית זו אינה נחלת העבר בלבד. היא עשויה להיות אקטואלית בכל עת ובכל שעה. מלחמות ומאבקים ניצבים בפני יהודים בכל דור. לאורך כל ההיסטוריה מספרם של בני אומות העולם עולה בקרבה על זה של בני העם היהודי. גם עוצמתם הפיסית הינה גדולה לאין ערוך מזו של ישראל. גם כוונותיהן של אותן אומות כלפי עם ישראל ברורות וידועות. רצונן הוא ש”לא יזכר שם ישראל עוד”! לאור כל זאת עולה וניצבת השאלה הגדולה שנשאלה על ידי הנביא (עמוס ז’, ב’): “מי יקום יעקב, כי קטון הוא?” ועמה נשאלת גם שאלתנו: כיצד ניתן שלא להתיירא במצב זה?

אכן, אין אפשרות למגר את הפחד על ידי הטלת איסורים גרידא. מורא ופחד לא ישכנו בלב האדם, רק כאשר האדם יהיה חדור בהכרתן של אמיתות איתנות, ירכוש את הביטחון שאין לו ממי לפחוד. כאשר ניסו המרגלים להניא את לב העם מלהמשיך את מסעו לארץ ישראל מיראת אנשי הארץ, אמר להם משה: “לא תערצון ולא תיראון מהם, ה’ אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם”. ההכרה הברורה שהקב”ה הוא התומך בידינו מגרשת מן הלב כל צל של מורא ופחד.

 

האמונה בה’ והביטחון בישועתו מגינים על הלוחם בשדה הקרב. כאשר האדם יודע שה’ ניצב לימינו, אין הוא פוחד מבני אדם המבקשים להרע לו כנאמר (תהלים כ”ז, ד’): “אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח”. כאשר הלב מלא באמונה ובביטחון בה’, מגורש משם הפחד מאליו. ההישענות על צור ישראל היא התשובה לחשש מפני העמים.

תכונת הפחד הוטבעה בנפש האדם כדי שישמור על עצמו מפני סכנות. יש טעם נוסף לתכונת הפחד שהוטבעה בנפש האדם, והיא הרגשת התלות בבורא. בשעות קשות של תחושת סכנה, קל יותר להישען על חסדי הבורא ולצפות לישועתו.

ניתן לחלק את הפחד לשלושה סוגים עיקריים: א. פחד מפני העתיד, כמו: סבל, מחלות, מחסור וכדומה ב. פחד מפני כישלונות, ג. פחד מפני המוות.

בהקשר לפחד מפני העתיד, על האדם לקנות את מידת הביטחון בה’. עליו לקבל כל דבר שבא עליו בהכרה שהוא מכוון ממרום לטובה. גם מאורע הנראה כגרוע, עליו לחוש כי מטרתו הסופית – להיטיב לו. תחושה זו שתהיה קבועה בליבו של האדם מסלקת את הפחד הנובע משיקולים ‘הגיוניים’. אולם עם זאת מצויים פחדים, שאינם תוצאה של שיקול הגיוני.

כל עוד האדם נתון לשליטת גופו ויצריו, שולט עליו הפחד. רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לתלמיד שהיה פחדן: ‘חוטא אתה’.

שורש פחדו של החוטא הוא אי השקט הפנימי, הנוצר בנפשו מהרגשת החטא, והפחד מפני העונש. הפחד הוא תוצאה של שליטת היצרים על האדם. ולכן, כאשר האדם יבחר בדרך ההטבה יפחת פחדו וגם ימוגר סופית.

אדם חושש גם מפני כישלונות. הוא נוטה להאשים את עצמו גם בדברים שאינו אשם בהם. נראה שקיימת סיבה אמיתית לתחושה זו, שהרי האדם אחראי במידת מה לכל הבריאה ו”חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם” (סנהדרין ל”ז, א’). לכן, האדם חש אחריות גם כלפי אירוע רחוק.

אולם תהליך זה חייב להיות נתון תחת ביקורת השכל. מחד גיסא, אומנם כל אדם צריך לחשוב על אחריותו הכללית בעולם, אולם אל לה לאשמה זו לשבש את מערכות השליטה של האדם על הנהגתו.

פחד מוות הוא הפחד הגדול ביותר הקיים אצל רוב האנשים. כאשר אדם רואה הלוויה או מודעת אבל, נוצרת בליבו הרגשה של אי נוחות. הדבר מזכיר לו את המוות המצפה גם לו, זהו הסוף שהוא משתדל להתעלם ממנו לאורך כל ימי חייו. לעומתו, אנשים יראי שמיים מכירים בפנימיותם שהמוות אינו סוף פסוק, שיש מעבר של הנשמה לעולם העליון, ולכן, הרגשת המוות קלה יותר בעיניהם. הפחד העלום אינו רודף אותם.

יהיה מקור הפחד אשר יהיה, ברור שככל שיצוקה בלב האדם מידת הביטחון בה’ והאמונה בהשגחה פרטית ובהישארות הנפש, כך תקטן בליבו תחושת הפחד, והוא יוכל לקיים את ציווי התורה: “לא תירא מהם…”

החופש המדומה

מסופר על הגאון ר’ עזרא הררי-רפול, מחכמי ארם-צובא, שיצא בחברת תלמידיו לביקור בגן חיות.

תוך כדי טיול ברחבי הגן, עברה הקבוצה ליד כלובו של האריה. הארי שהיה כלוא בכלוב קטן מימדים, נראה מוטרד מהימצאותו במקום צר שכזה, והיה מהלך באותה שעה אנה ואנה, בעודו שואג שאגות צער וחוסר שביעות-רצון.

התלמידים שהיו מרותקים למחזה, הסבו את תשומת ליבו של רבם. אולם להפתעתם במקום שהרב יתפעל כמותם, הוא פרץ בבכי תמרורים כשעיניו זולגות דמעות ללא הפוגה. התלמידים נבהלו ושאלו אותו לפשר בכיו.

ענה הרב לעומתם: “כשראיתי את הארי מתהלך בסוגרו, וצער עמוק ניבט מעיניו ומכל ישותו, לפתע חדרה ההכרה למוחי, הבנתי מעט מן המעט מהי משמעות ‘צער השכינה’, איך שכביכול בשנות הגלות מתהלכת השכינה הקדושה כאריה בסוגר, וכמאמר הפסוק (ירמיה מ, א) ‘והוא אסור בזיקים’. איזה צער בודאי יש לקב”ה מהימצאותו במסגר, איך לא אבכה בראותי כן?…”

הנה חלפו הלכו להם ימי ‘בין המצרים’, תשעה באב מאחורינו, וכבר ניצבים אנו בפתחו של ה’חופש הגדול’. עם ישראל נוהר בהמוניו להתעדן במלונות, צימרים, ובקתות-נופש למיניהם ולסוגיהם, החופש קורץ לנו על שלל צבעיו וסחרוריו.

יש תחושה באוויר שסוף סוף השתחררנו מה’כלוב’ הצר שהיוו עבורנו ימי בין המצרים – אל החופש והמרחב, כאותו אריה שבפתע פתאום פותחו בריחי סוגרו, והנה הוא כבר בדרכו אל המרחבים…

אלא שזו טעות, סוג של אחיזת עיניים. אנו עדיין בכלוב, כל עוד לא זכינו לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו – כולנו עדיין ‘בין המצרים’, במקום צר שאין בו שום יכולת תזוזה.

כשנטייל בגן החיות, אולי לא נבכה כשנראה את האריה בסוגרו. אבל בכל זאת… נחשוב על זה קצת, השכינה עדיין בכלוב, כבר אלפיים שנה לא יצאה לחופש. זה מחייב אותנו לעשות משהו למענה גם בימים אלו, לא כן?

נקודה למחשבה.

 

בברכת שבת שלום ומבורך

בועז ביטון

יו”ר תנועת ש”ס – המשנה לראש העיר

Boazbiton2@gmail.com

השארת תגובה

אם ירצה השם

תקופה מלאת אתגרים זו, תקופת הקורונה, ועדיין לא הסתיימה. הדיבורים על האופק הקרוב להשגת חיסון

המשך קריאה »
גלילה לראש העמוד
small_c_popup.png

פרסום לעסק שלכם
כל עסק צריך
מבט מקומי

דילוג לתוכן