פרשת בהר בחוקתי – מבט לפרשת שבוע 

פרשת בהר בחוקתי – מבט לפרשת שבוע 

פרשת בהר בחוקתי  מבט לפרשת שבוע 

מאת: בועז ביטון יו”ר תנועת ש”ס והמשנה לראש העיר 

בעבור חופן דולרים… 

מעשה בסוחר עשיר גדול, שהיה סובב בעיירות לרגל מסחרו. לילה אחד, לאחר סבב עסקים מפרך, נותר העשיר ברחובה של עיר. היה זה אחד מלילות החורף הקרים והמושלגים, וכל התושבים כבר נמו את שנתם, סגורים ומסוגרים בבתיהם. בעודו מסתובב ברחובות העיר, עייף ורועד מקור, הוא הבחין באור בוקע מאחד הבתים. היה זה ביתו של רב העיר, שבאותה עת ישב ולמד בחדרו החמים והמוסק.  

נכנס העשיר לביתו של הרב והתיישב לשולחן, על מנת לחמם קצת את עצמותיו הקפואות. תוך כדי שיחה שהתפתחה לה, שאל העשיר הגאה את הרב בטון חצוף: יסלח לי כבודו אם אשאל שאלה קטנה, אני יושב בביתך ומבחין איזה ‘עולם הזה’ יש לך, איך שאתה לומד תורה בבית יפה ומחומם. כל זה יש לך, ואתה מצפה עוד לשכר בעולם הבא?   

הביט בו הרב במבט משועשע וענה: שוטה שכמוך, הלא דברים קל וחומר, ומה עולם הזה’ שאינני טורח כלל וכלל להשיגו, ואינו מעניין אותי אפילו לרגע קט – אתה רואה שזיכני ה’ למעט הנאה ממנו – עולם הבא שכל רגע ורגע אני טורח ומשקיע עבורו בהשתדלות יתירה, וחרד בכל ישותי על קיום התורה והמצוות, על אחת כמה וכמה שאזכה לו ואתענג עליו בבוא העת 

ומאידך, הסתכל על עצמך. אתה מתרוצץ לרגל מסחרך, כל כולך רועד מקור ועייף ממאמץ, אם כן, שא קל וחומר בנפשך: מה עולם הזה שאתה טורח עבורו כל כך, ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, לא זכית להשיגו – עולם הבא שאינך טורח עבורו כלל, בודאי שלא יהיה לך אפילו מקצת ממנו... 

  •  

בפרשת השבוע נאמר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם… וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ.  

ושאלו רבים מן המפרשים: הלא ידוע ומפורסם כי שכר מצוה הוא גדול מאוד, עד כדי שכל תענוגות העולם הזה יחד אינם שווים לקצה קצהו, וכבר אמרו חז”ל “שכר מצוה בהאי עלמא – ליכא“. ואם כן, היאך התורה מבטיחה בפרשה זו שכר שכולו עוסק בענייני העולם הזה? 

אלא ביאור העניין בדרך משל: עובד בכיר במשק, מחוץ למשכורתו החודשית – מקבל מבית העסק בו הוא עובד תשלום הוצאות, הוצאות רכב, הוצאות ביגוד, דמי הבראה ואפילו השתתפות בשכר מטפלת לילדיו. וכל כך למה? כי במשק מבינים שעובד טוב ויעיל צריך להיות לבוש כיאה למעמדו, לצאת לנופש מדי פעם, להגיע בקלות למקום העבודה ללא טרדות מיותרות. בעל העסק משקיע ברווחת העובד, ועל ידי זה הוא מקבל ממנו בתמורה – תפוקה יעילה ומשובחת יותר.    

כך הקב”ה נתן לנו תורה חוקים ומשפטים להתעסק בהם כל ימי חיינו, ובאמת כל הרווח ושכר המצוות שמור לנו לעולם הבא. אלא כדי שלא יהיה האדם טרוד במזונותיו ובצורכי בריאותו, ובכך תרד תפוקתו הרוחנית, באה ההבטחה מאת הקב”ה אם בחקותי תלכו‘ – יש לכם לדעת שכל מחסורכם עלי, והכל כדי שתמשיכו לעבוד אותי רגועים ושלווים.  

נמצא כי כל הייעודים הללו אינם בתורת שכר עבורנו, אלא רק אמצעי-עזר לאדם שיעבוד עבודת בוראו בכל לבו ונפשו בלי שום דבר המטריד, אבל שכרו האמיתי לעולם הבא – ‘עין לא ראתה אלוקים זולתך’, ואין עוד דבר בעולם הזה שיכול להשתוות אליו. 

בפני האדם ניצבות שתי דרכים: האחת, לנהוג כאותו עשיר טיפש – להוציא את נשמתו עבור חופן דולרים, וכשיגיע לעולם האמת ימצא עצמו ערום וחסר-כל. לעומת זאת, יש דרך יותר משתלמת, לעבוד את הבורא באהבה ובאמונה, והמסר משמיים כבר לא יאחר מלהגיע: עבודתך כ”כ חביבה, קח לך פרנסה בשפע – רק תמשיך בדרכך. נמצא שזכה האדם לשלווה בעולם הזה, ושכרו שמור לו לעולם הבא.   

אז אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, וטיפש מי שלא עושה זאת. 

***** 

מצות לקיחה מן העני 

יום שישי בצהריים, כשלוש שעות לפני שבת. רעייתי שולחת אותי לחנות הירקות, על מנת שאקנה כמה פירות לענג בהם את השבתבצאתי מהחנות אני שומע קול חלוש ממלמל לעברי. כשהרמתי את עיניי הבחנתי ביהודי קשיש מדדה באיטיות בעזרת הליכון, לצידו מונח ארגז עם ירקות והוא פונה אלי בקול עדין ומבקש ממני שאקפיץ אותו ברכבי לביתו. 

“בשמחה” – עניתי, לא כל יום מזדמנת מצווה נפלאה כזו. הזקן הוציא את ארנקו ואמר: “אינני עולה בלי לשלם, פשוט לא מצאתי מוניות בשעה כזו, אז ביקשתי ממך, אבל את שכר המונית חייב אתה לקחת”. סירבתי בתוקף: “אינני מוכן לפספס את שלמות המצווה עבור 10 שקלים”, הוא עלה לרכב, ותוך כדי נסיעה הוציא שנית את הכסף והושיט לעברי. לא הסכמתי לקבל בשום פנים ואופן.  

לאחר שירד והנחתי את הארגז בפתח ביתו, הזקן שוב פתח את ארנקו והושיט את המטבע. “אתה חייב לקחת, לא יודע, תן את הכסף לצדקה. אני לא מסוגל לחשוב שהטרחתי אותך ללא תשלום”. 

עמדתי לסרב בשלישית ואז נפל האסימון“. נכון שאם אסרב  ולא אקח את כספו של הזקן ארגיש תחושה שלמה וטהורה של מצווה, אבל הוא מתחנן בפני שלא להרגיש נזקק, שלא להרגיש נצרך. המצווה הרי נועדה למענו, ולא למעני… 

הושטתי את ידי ולקחתי את הכסף. חיוך של אושר התפשט על פניו, הוא הודה במילים נרגשות. ואני… ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
small_c_popup.png

מלאו את הפרטים וניצור איתכם קשר

דילוג לתוכן